ספר שנולד מתוך געגוע- ספר ילדים מרגש הופך אהבה, אובדן וזיכרון לשיחה חיה בין דורות

הסבתא או הסבא שלא הכרתם

לעיתים, מתוך השבר הגדול ביותר נולדת יצירה שמצליחה להאיר גם אחרים. כך קרה לאמירה כהן, אלמנה ואם לשניים, שבחרה להפוך את הגעגוע לבעלה ניסו – אהבת חייה – לספר ילדים שמעניק קול לסבא שמעולם לא הספיק להיות כזה.

הספר הסבא או הסבתא שלא הכרתם נכתב מנקודת מבט יוצאת דופן: קולו של אדם שאיננו עוד, הפונה אל נכדיו ומספר להם מי היה, במה האמין, ואיך אהב. זהו ספר שמדבר לילדים, אך נוגע עמוק גם בלבם של מבוגרים.

טלפון אחד, חיים שלמים

במרץ 1992, כשהיא אם צעירה לתינוק ובהיריון מתקדם, קיבלה אמירה שיחת טלפון מבית החולים. בעלה ניסו אובחן בסרטן בבלוטות הרוק, והתחזית הרפואית הייתה קודרת. חודשים ספורים, כך נאמר לה.אבל החיים – כמו החיים – בחרו מסלול אחר. ניסו חי עם המחלה עוד תשע־עשרה שנים. שנים של בחירה יומיומית בחיים, בתשוקה, ובאהבה.

לחיות למרות, ולא רק עם

מאותו רגע, מספרת אמירה, ניסו חי בשני מישורים: מצד אחד – הדחקה כמעט מוחלטת של המחלה; מצד שני – התמסרות מוחלטת לחיים עצמם. הוא נמנע מהתעסקות רפואית ובירוקרטית, אך במקביל פתח דלתות לחלומות ישנים.

כך מצאה את עצמה המשפחה עוברת ללוס אנג'לס לארבע שנים, שם למד ניסו תסריטאות והתקרב לעולם הקולנוע. הם טיילו, צפו בסרטים באמצע היום, חיו בלי שעון ובלי תכניות ארוכות טווח. “חיינו כאילו אנחנו בפנסיה מוקדמת,” מתארת אמירה. “בלי פחד, עם הרבה חופש.”

ילדים שגדלים לצד מחלה

המחלה אמנם לא נוהלה בקול רם, אך היא הייתה נוכחת. הילדים גדלו לתוך מציאות שבה אבא חולה, גם אם לא תמיד הוסבר הכול. הבת נועה, כילדה, הייתה בטוחה שלכל אבא בעולם יש סרטן. הבן אליעד, באמירה מטלטלת של ילד, אמר פעם לאביו: “אתה לא אמור למות מתאונה, אתה אמור למות מסרטן.”

“זו לא ילדות רגילה,” אומרת אמירה, “אבל זו הייתה הילדות שלנו. עם אהבה גדולה וצל מרחף.”

סיפור אהבה שלא מבקש להיות מושלם

אמירה וניסו הכירו בצפת. הוא היה מבוגר ממנה בשבע שנים, וכבר בנעוריה ידע שהיא תהיה אשתו. החיזור נמשך זמן, עד שהציב אולטימטום פשוט: מתחתנים – או נפרדים. הם התחתנו, ואמירה מתארת שלושים שנות זוגיות מלאות, עמוקות ומכבדות.

“לא היינו אידיליה,” היא מדגישה. “אבל הייתה בינינו התאמה שאפשרה שותפות אמיתית. ניסו לימד אותי מהי מחויבות, מהי אהבה שלא תלויה בדבר.”

ידע מקצועי שפוגש כאב אישי

במקביל לחייה האישיים, אמירה בנתה קריירה ארוכה ומרשימה בסיעוד ובאקדמיה. היא עסקה בליווי חולים במצבים מורכבים, בטיפול תומך, ובהדרכת משפחות ברגעים של סוף חיים. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בכוחו של השקט בהוספיס לחולי סרטן.

“כל השנים האלו נתנו לי כלים להבין כאב, להכיל אובדן, וגם ללוות את עצמי,” היא אומרת. “אבל שום ידע לא מבטל געגוע.”

כשהזיכרון מבקש קול

ניסו נפטר בשנת 2011. שנים לאחר מכן, כשהבת נועה בישרה לה שהיא בהיריון, עלתה באמירה מחשבה אחת ברורה: איך יכירו הנכדים את הסבא שלא זכו לפגוש?

כך נולד הספר. אמירה כתבה אותו בקולו של ניסו, כאילו הוא עצמו פונה לנכדיו, מספר על חייו, על ערכים של משפחה, גמישות, אהבה, וגם על היכולת לשחרר ולהשלים עם החמצות.

“שאלתי את עצמי מה הוא היה אומר להם,” היא מספרת. “ופשוט כתבתי מהלב שלו.”

לא רק לילדים

למרות שהוא מוגדר כספר ילדים, הספר פונה לקהל רחב בהרבה. הוא מאפשר למשפחות לדבר על אובדן בלי פחד, להנכיח דמויות חסרות, ולתת מקום לזיכרון כחלק מהחיים עצמם.

“אפשר להוסיף תמונה, לספר סיפור, לצחוק מזיכרון,” אומרת אמירה. “כך מי שאיננו ממשיך להיות חלק מהמשפחה.”

אהבה שממשיכה לנוע

עבור אמירה, הספר אינו סגירת מעגל אלא המשך תנועה. “פרידה היא סוף,” היא אומרת, “אבל עם הזמן אפשר שוב לשוט. לחיות עם הזיכרונות, עם הגעגוע, ולמצוא טעם וריגוש בחיים כמעט מלאים.”

הסבא או הסבתא שלא הכרתם, שיצא בהוצאת מדיה 10, הוא לא רק מחווה לאדם אחד – אלא תזכורת לכך שאהבה עמוקה אינה מסתיימת עם המוות. היא משנה צורה, מוצאת קול חדש, וממשיכה לגעת בדורות הבאים.

אמירה כהן- צילום תדמית