מקהלה של שתיקה: "אמא" בתיאטרון "בית לסין" מציגה את מה שלא אומרים – בקול רם
- noamazriblog
- 12 ביוני
- זמן קריאה 2 דקות
אם אתם מחפשים ערב נעים עם דיאלוגים צפויים על יחסים במשפחה – ההצגה הזו לא בשבילכם. "אמא", מאת ובבימויו של הלל מיטלפונקט, היא הצגה נוקבת, בועטת, ומטלטלת רגשית, שמצליחה להוציא את הקהל מאזור הנוחות – וגם מההגדרות הישנות של "תיאטרון משפחתי".
חזרה הביתה, ולאף אחד אין מושג איך להתמודד עם זה
האם (יונה אליאן־קשת), זמרת עבר ששילמה מחיר יקר על חטא של אמירה פוליטית, חוזרת אחרי שנים של גלות אמריקאית. היא מוצאת מול עצמה שתי בנות – שונות מאוד, מרוחקות מאוד, פגועות מאוד. ונגרייה. ולא, זה לא רמז לסדר פסח – זו זירת קרב.
ארבע נשים. כל אחת – עולם בפני עצמו
יונה אליאן־קשת מרגשת בלי טיפת סנטימנטליות. נוכחות כבירה, חדות לשון, ויכולת לזגזג בין רגש קבור להומור עצוב בשנייה.
יעל וקשטיין מפליאה לגלם את הבת המעשית, השורשית, זו שנשארה להחזיק את הבית – ושילמה על זה מחיר כבד בנשמה.
דניאל גל מצליחה להפוך את הדמות הכי "מודרנית" להצצה פואטית על הדחקה רגשית. קשה, קרה – אבל כל כך פגיעה בפנים.
מיקה שיבק מפתיעה ומסחררת בתפקיד שמטלטל את שיווי המשקל של כולן. היא מופיעה בחיי המשפחה כמו רפלקס של העבר: צעירה, חדה, חצופה, סקסית, מלאת חיים – כמו תזכורת לאם שהייתה. היא אינטליגנטית על הבמה, לא רק כתבלין אלא כקטליזטור רגשי. ברגעים מסוימים היא גונבת את הפוקוס – ובצדק.
מה עוד עובד כאן?
הבימוי של מיטלפונקט עדין ומדויק. הוא נותן מקום לשתיקות, לזוויות הגוף, למשקעים שלא נאמרים.
המוזיקה של אבי בללי היא לא רק פס־קול – היא הלב הפועם הסמוי. שילוב בין פסקול אישי ופוליטי, עם שכבות שמעמיקות כל רגע.
התפאורה (נגריה־בית) משמשת גם כתפאורה נפשית: חלל שצריך לתקן – אבל אי אפשר באמת להחזיר לקדמותו.
סיכום והמלצה
ההצגה אמא היא יצירה תיאטרונית עזה ונוקבת, המצליחה להעביר את הקהל מסע רגשי מורכב בתוך חייה של אם הנקרעת בין תפקידה המשפחתי לבין קולה הפנימי, שנדחק לשוליים במשך שנים. בעזרת טקסט חד, בימוי מדויק ומשחק יוצא דופן, מצליחה ההצגה להעלות שאלות עמוקות על זהות, אהבה, אשמה וגבולות המסירות ההורית.
מומלץ בחום לצפות ב-אמא — לא רק בשל האיכות האמנותית המרשימה שלה, אלא גם בשל יכולתה לעורר מחשבה ודיון על תפקידה של האם בחברה המודרנית, על מקומה של האישה בתוך התא המשפחתי, ועל המחיר האישי של הנראות וההיעלמות. זו הצגה שמותירה חותם וממשיכה להדהד זמן רב לאחר שהאורות כבים.
