לא רק לחובבי אופרה: למה טוסקה היא ההפקה שכדאי לראות עכשיו
- מיכל ברוטפלד
- 27 ביולי
- זמן קריאה 4 דקות
יש יצירות שמגיעים אליהן בגלל השם הגדול שלהן ויש יצירות שמבינים תוך כדי צפייה למה הן נשארו גדולות כל כך.
'טוסקה' של ג׳אקומו פוצ׳יני, שעלתה באופרה הישראלית בהפקת מקור חדשה, היא בדיוק מהסוג השני. זו אופרה שנכתבה לפני יותר מ־120 שנה, אבל בהפקה החדשה של האופרה הישראלית היא לא מרגישה כמו יצירה שמורה במוזיאון, אלא כמו מותחן חי, טעון ומטריד, שמדבר בשפה שהקהל של היום מבין היטב.
ההפקה, בבימויו של עידו ריקלין ובניצוחו של מאסטרו דן אטינגר, חותמת את עונת ה־40 של האופרה הישראלית ובמובנים רבים זו בחירה מדויקת מאוד. "טוסקה" היא גם אחת האופרות האהובות והמבוצעות ביותר בעולם, וגם יצירה שמצליחה להחזיק יחד אהבה, אמנות, כוח, פחד, פוליטיקה ומוזיקה גדולה. בהפקה הזו, כל המרכיבים האלה מקבלים עטיפה עכשווית, חדה ומאוד אפקטיבית.
אופרה שהיא מותחן
מי שחושב שאופרה היא בהכרח ז׳אנר איטי, מרוחק או "כבד", "טוסקה" יכולה לשנות לו את הדעה די מהר. פוצ׳יני בנה כאן דרמה כמעט קולנועית: סיפור אהבה שנלכד בתוך מנגנון של כוח, שלטון, רדיפה ופחד.
במרכז העלילה נמצאים פלוריה טוסקה, זמרת אופרה נערצת, מריו קוורדוסי, צייר ואהובה והברון סקארפיה, ראש המשטרה החשאית. קוורדוסי מסייע לאסיר פוליטי נמלט, ומהרגע הזה העלילה נכנסת לסחרור: אהבה הופכת לאיום, אמנות הופכת לזירת מאבק, וטוסקה נאלצת להתמודד עם בחירות בלתי אפשריות.
מה שמרשים ב"טוסקה” הוא שאין כמעט רגע של מנוחה דרמטית. כל סצנה דוחפת קדימה, כל החלטה מעלה את המחיר, והמוזיקה של פוצ׳יני לא רק מלווה את הסיפור היא מניעה אותו. זו לא אופרה שצריך "להתאמץ" כדי להיכנס אליה. היא סוחפת, ישירה, רגשית מאוד, ולעיתים כמעט מותחת כמו סרט.
קלאסיקה עם מצלמות, מסכים ותחושת מעקב
הבחירה של עידו ריקלין להעביר את "טוסקה" לעולם עכשווי של מצלמות אבטחה, מסכי מעקב, חשיפה ציבורית ושליטה פוליטית הופכת את ההפקה לרלוונטית במיוחד. זו לא מודרניזציה שנעשית בכוח, אלא פרשנות שמדגישה עד כמה הסיפור הזה עדיין חי.
העולם שעל הבמה מרגיש מוכר, עולם שבו הכוח לא תמיד נראה מפואר או דרמטי, אלא קר, טכני, מנוהל, אפור ומסוכן. סקארפיה בהפקה הזו אינו רק נבל אופראי גדול מהחיים, אלא דמות של כוח מודרני כזה שפועל דרך מנגנונים, מעקב, פחד וניצול סמכות.
וזה אחד ההישגים היפים של ההפקה: היא מצליחה להשאיר את פוצ׳יני במרכז, אבל לגרום לנו להרגיש שהסיפור לא התרחש "פעם, שם, ברומא של שנת 1800", אלא יכול להתרחש כמעט בכל מקום שבו כוח הופך לאלים, ואנשים פרטיים מוצאים את עצמם לכודים בתוכו.
טוסקה: אישה, אמנית ודמות בלתי נשכחת
בלב האופרה עומדת כמובן טוסקה עצמה. זו דמות מרתקת משום שהיא לא רק אישה מאוהבת, ולא רק אמנית גדולה, אלא אישה שנדחקת אל קצה גבול היכולת שלה. היא נדרשת לבחור בין אהבה, מוסר, הישרדות וכוח שמנסה לשלוט בה.
אחד הרגעים הגדולים של הערב הוא האריה המפורסמת "Vissi d’arte" "חייתי למען האמנות". זה רגע שבו הדרמה עוצרת לרגע, וטוסקה שואלת כמעט את השאלה האנושית ביותר: איך ייתכן שאדם שחי למען אהבה, אמונה ואמנות מוצא את עצמו מול עולם כל כך אכזרי?
זהו רגע אופראי קלאסי, אבל גם מאוד אנושי. גם מי שלא מכיר אופרה יכול להבין אותו. אולי דווקא בגלל זה הוא ממשיך לרגש קהלים בכל העולם.
גם האריה "E lucevan le stelle" של קוורדוסי היא מהשיאים המוזיקליים של היצירה רגע של כאב, זיכרון ואהבה, שממחיש עד כמה פוצ׳יני ידע לכתוב מוזיקה שנוגעת מיד בלב.
הפקה מרשימה שמכבדת את המקור ולא מפחדת ממנו
אחד האתגרים הגדולים בהעלאת אופרה מוכרת כל כך הוא למצוא את האיזון הנכון: מצד אחד לכבד את היצירה המקורית, ומצד שני לא להסתפק בשחזור מנומס. ההפקה החדשה של האופרה הישראלית מצליחה לעשות בדיוק את זה.
הבימוי של ריקלין מעניק ליצירה קריאה עכשווית וברורה, אבל לא הופך אותה לגימיק. התפאורה של הרולד פאלקו, התלבושות של אולה שבצ׳וב והתאורה של נדב ברנע יוצרים עולם במה אפל, מדויק ומאיים, כזה שמשרת את הדרמה ולא משתלט עליה.
גם הצד המוזיקלי הוא חלק משמעותי מאוד מהחוויה. תחת שרביטו של מאסטרו דן אטינגר, תזמורת האופרה התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון מעניקה לפוצ׳יני את העוצמה, הרגש והמתח הדרושים. זו מוזיקה גדולה, דרמטית, עשירה, אבל גם כזו שיודעת להיות אינטימית בדיוק ברגעים הנכונים.
בהפקה משתתפים סולנים ישראלים ובינלאומיים, לצד מקהלת האופרה הישראלית ומקהלת הילדים מורן, והתוצאה היא ערב בימתי מלא, מרשים ומאוד סוחף.
למה כדאי להגיע?
קודם כול, כי "טוסקה" היא אחת האופרות הכי נגישות ומרתקות גם למי שלא מגיע מעולם האופרה. יש בה עלילה ברורה, מתח, אהבה, דמויות חזקות, מוזיקה בלתי נשכחת וקצב דרמטי שמחזיק את הקהל מהרגע הראשון.
שנית, כי ההפקה החדשה של האופרה הישראלית מצליחה להפוך יצירה קלאסית לרלוונטית מאוד. היא לא מסתפקת ביופי המוזיקלי של פוצ׳יני, אלא שואלת מה הסיפור הזה אומר לנו היום על כוח, על פחד, על אמנות, על חירות ועל המחיר שמשלמים כשמערכת דורסנית נכנסת לחיים פרטיים.
ובעיקר, כדאי להגיע כי זו חוויה תיאטרלית ומוזיקלית מהסוג שנשארת אחרי שיוצאים מהאולם. לא רק בגלל האריות המפורסמות, לא רק בגלל הבמה המרשימה, אלא בגלל השילוב בין הכול: הסיפור, המוזיקה, הביצוע, הבימוי והתחושה שמשהו מאוד עתיק מצליח פתאום להרגיש מאוד קרוב.
השורה התחתונה
"טוסקה" באופרה הישראלית היא לא רק סיום חגיגי לעונת ה־40 של האופרה היא גם תזכורת למה אופרה טובה יכולה לעשות: לרגש, להלחיץ, להדהים, להכאיב ולגרום לנו לחשוב.
זו הפקה חזקה, עכשווית ומומלצת מאוד, גם לחובבי אופרה ותיקים וגם למי שרוצה להתנסות באופרה גדולה, סוחפת ונגישה יחסית. פוצ׳יני כתב יצירה על אהבה וכוח, אבל האופרה הישראלית מעניקה לה כאן חיים חדשים כאלה שמרגישים קרובים, חדים ורלוונטיים מתמיד.
מי שמחפש ערב תרבותי עם עוצמה אמיתית, מוזיקה גדולה וסיפור שלא מרפה "טוסקה" היא בחירה מצוינת.
לינק להורדת שלושה קטעי שמע של טוסקה שלושה קטעי שמע טוסקה https://we.tl/t-MHQgkdFwPcLHOzNg
סרטון על טוסקה מפיה של סולנית האופרה הישראלית ענת צ'רני https://vimeo.com/1203206770/b1175341a6