חובה לראות את שתיהן: התערוכות שמבקשות שנלך לאט
- noamazriblog
- 1 בינו׳
- זמן קריאה 3 דקות
לקראת פתיחתן של שתי התערוכות החדשות – “דאו – רוח הדרך” במוזיאון וילפריד ו־“דו – רוח הדרך” במוזיאון טיקוטין בחיפה – יצאתי לסיור מקדים בשני המוזיאונים. זה היה מסע שנע בין קיבוץ הזורע לחיפה, בין חללים שונים ושפות אמנותיות שונות, אך עם תחושה אחת ברורה: מדובר בשני פרקים של יצירה אחת, שדורשת מהצופה ללכת אותה עד הסוף.
לראשונה מתקיים שיתוף פעולה עמוק ומשמעותי בין מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח לבין מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית – שיתוף פעולה שאינו מסתפק בחלוקת תכנים, אלא בונה מהלך אוצרותי רציף, רעיוני וחווייתי. את שתי התערוכות אוצרת שיר מלר - ימגוצ'י, והן נועדו להיחוות יחד, כשני חלקים של אותו מסע.
מהדאו אל הדו – מסע אחד, שתי תחנות
במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע נפתחת התערוכה “דאו – רוח הדרך”, המעמיקה במושג הדאו הסיני ובמסורות הזן־בודהיזם. כאן הדרך מוצגת כתנועה מתמדת, כהקשבה לשינוי וכמסע פנימי שאין לו יעד סופי. שלושה חללי תצוגה מזמינים את המבקר לחיפוש הדרך הפנימית, למסע אמנותי־ביוגרפי בעקבות דמותו של וילפריד ישראל, ולהתבוננות בהליכה עצמה כפעולה מדיטטיבית וכאקט אמנותי.
התחנה השנייה, שתיפתח לקהל בינואר 2026, היא התערוכה “דו – רוח הדרך” במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה. כאן מקבל המושג “דרך” ביטוי יפני מובהק דרך אמנויות ה־דו: טקס התה (צ’אדו), קליגרפיה (שודו), אמנויות הלחימה (בודו) ותרגולים שבהם הפעולה עצמה היא התכלית. במוזיאון נוכחות גם עבודות עכשוויות של אמנים יפנים וישראלים, המדגישות תהליך, זמן ושבריריות, וממשיכות את קו המחשבה שהחל בוילפריד – הפעם דרך התרבות היפנית והדו כתפיסת חיים.
חוויה חיה מתוך הסיור המקדים
במסגרת הסיור המקדים בשני המוזיאונים זכינו גם לחוויה נדירה ובלתי־אמצעית: השתתפנו בטקס תה יפני מיוחד, שנערך במיוחד עבורנו ע"י אוצרת התערוכה שיר מלר יומנוצ'י. הטקס, בקצב האיטי והמדויק שלו, המחיש באופן מוחשי את מה שהתערוכות מבקשות להעביר – נוכחות מלאה, הקשבה עמוקה ותשומת לב לפרטים הקטנים. כל תנועה, כל השתהות, הפכו את המפגש לרגע של שקט מרוכז בתוך מציאות עמוסה, והבהירו שהדרך מתקיימת בפעולה עצמה, לא בתוצאה.
בהמשך פגשנו את האמן היפני אונישי יאסואקי, שיצר מיצב ייחודי במיוחד עבור התערוכה. אונישי שיתף אותנו בתהליך העבודה שלו, המבוסס על הקשבה לכוחות בלתי־נראים – כובד, מתח, זמן ואוויר – ועל דיאלוג מתמשך עם החלל והחומר. זה היה מפגש מרגש ומעמיק, שהעניק רובד נוסף להבנת העבודות והפך את המיצב ממראה חזותי לחוויה אנושית וחיה של תהליך פנימי.
שיתוף פעולה שהוא גם סיפור היסטורי
החיבור בין שני המוזיאונים נטוע גם בסיפורם של שני אספנים יוצאי דופן – וילפריד ישראל ופליקס טיקוטין. שניהם נולדו בגרמניה, נמשכו לאמנות המזרח כבר בצעירותם, וראו באמנות גשר בין תרבויות. האוספים שעליהם הוקמו המוזיאונים נפגשים כעת מחדש – לא כזיכרון היסטורי בלבד, אלא כמהלך עכשווי, רלוונטי ונוגע.
סיור שמבהיר: חייבים לראות את שתיהן
הביקור המקדים בשני המוזיאונים חידד עד כמה כל אחת מהתערוכות עומדת בפני עצמה – ועד כמה היא חסרה בלי השנייה. בוילפריד חווים את ההעמקה הפילוסופית והשקט הפנימי; בטיקוטין מתווספת התנועה, הפעולה והתרגול הגופני־רוחני. יחד נוצר רצף שמבקש מהמבקר לא למהר, אלא ללכת.
מידע חשוב – ועדכון מחיר
במסגרת שיתוף הפעולה מוצע לקהל כרטיס משולב לשתי התערוכות, הניתן למימוש במשך ארבעת החודשים שבהם הן מוצגות במקביל (ינואר–אפריל 2026).
את הכרטיס המשולב ניתן להשיג ב 55 ש'ח
המלצה חמה
ההמלצה שלי חד־משמעית: אל תבחרו תערוכה אחת. לכו את הדרך כולה. התחילו בקיבוץ הזורע, המשיכו לחיפה, ותנו למעבר עצמו להיות חלק מהחוויה. בעולם רועש, מואץ וחסר נשימה – שתי התערוכות הללו מציעות מתנה נדירה: מרחב של האטה, הקשבה ודיוק. הן אינן מבקשות להרשים, אלא להזמין. לא להסביר אלא לאפשר. ולפעמים, זה בדיוק מה שצריך כדי למצוא מחדש את הדרך.
לפרטים נוספים באתרי המוזאונים: