החולה ההודי – בין צחוק לדמעה: רשף לוי לוקח אותנו למסע משפחתי פרוע ובלתי נשכח

צילום: אוהד רומנו

יש הצגות שמנסות להצחיק. יש הצגות שמנסות לרגש. החולה ההודי עושה את שניהם – בו־זמנית – ובכך היא לא רק הצגה, אלא חוויה תיאטרונית שמזיזה משהו עמוק בנפש, משאירה אותך עם חיוך על הפנים ושאלה בלב: איך הרשיתי לעצמי לצחוק על דבר כל כך עצוב?

תקציר – כשהחיים הפרטיים של רשף לוי עולים על הבמה

המחזה האוטוביוגרפי של רשף לוי (בשיתוף אחיו רגב) מתרחש סביב מחלת האב ומפגיש את האחים אחרי נתק ארוך.כל אחד נכנס עם מגננות והומור משלו, ויחד הם מרכיבים מראה ישראלית חדה: אהבה שמתחפשת לעקיצות, פחד שמתחפש לבדיחה, ורגש שמתפרץ דווקא באמצע הצחוק.

למה דווקא “החולה ההודי”?

למרות שהאב לא מאושפז בהודו אפילו דקה, השם הוא מטאפורה גאונית: הודו מסמלת כאוס רגשי זר, ההומור משמש שריון מול המוות, והאב הופך כמעט לדמות “גורו” משפחתית מרוחקת. המסר: לפעמים החיים עצמם מרגישים כמו סרט הודי – גדושים, צבעוניים, לא צפויים – ולכן גם נסבלים.

המשחק – שגב ואבשלום גונבים את ההצגה

שגב נוכח על הבמה בכנות מוחלטת: נע בין ילדותיות רגעית לאחריות בוגרת, בין התפרקות פנימית לפאנץ’ שמציל את הסיטואציה.

אבשלום מביא ציניות חדה שמסתירה פגיעוּת. כל בדיחה אצלו היא חיתוך נקי שמגיע ישר ללב. הכימיה בין השניים יוצרת תחושת אחראיות אמיתיית—צחקו, רבו, השלימו—and repeat.

ההומור – כי בלי צחוק לא נשרוד

זה לא בידור מנחם אלא הומור שחור וסרקסטי שמתרגם חרדה לאנושיות. צוחקים—ואז שותקים. כי מתחת לכל בדיחה יש אהבה, זמן שחולף ופחד מוצהר.

בשורה התחתונה – חובה לראות

כתיבה אישית ונוקבת של רשף (ורגֵב) לוי, משחק חד של שגב ואבשלום, ובימוי שמצליח להרגיש חי ונושם—כל אלה יוצרים ערב שנשאר איתכם הרבה אחרי הירידה מהבמה. לכו, תצחקו, תתרגשו—ותגלו שלפעמים המסיכה הקומית היא הדרך הכנה ביותר להגיד את האמת.

צילום: אוהד רומנו

צילום: אוהד רומנו

שחקנים:

• שגב – יונתן הורנצ'יק / עידו טאקו

• אבשלום  – תום אבני

• אליהו (האב) – מוטי כץ

• דליה (האם) – שרה פון שוורצה

צילום: אוהד רומנו

כרטיסים תיאטרון הקאמרי https://www.cameri.co.il/