דידו ואניאס בחזרה הגנרלית – איך מצאתי את עצמי מתאהבת מחדש באופרה הישראלית
- noamazriblog
- לפני 7 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
אני מודה — יש משהו מאוד מיוחד בחזרות גנרליות. זה לא עוד ערב מפואר בשמלה שחורה ורוחות של קהל גדול; זו הזדמנות להציץ מאחורי הקלעים, לתפוס את הנשימות האחרונות של האומנים לפני שמתחילה ההרפתקה הגדולה. וכך, כשנכנסתי השבוע לבית האופרה בתל אביב כדי לצפות בחזרה הגנרלית של "דידו ואניאס" — לא תיארתי לעצמי מה מחכה לי.
זו לא הייתה רק צפייה. זו הייתה חוויה של ממש.
פודה יוצר עולם – ואני יושבת ומנסה למצמץ שלא אפספס רגע
עוד לפני שהזמרים פתחו את הפה, התפאורה של סטפנו פודה כבר עשתה לי צמרמורת. יש משהו בעולם הבימוי שלו שהוא כמו חלום בהילוך איטי: הכול אסתטי, מדויק, חד ובה בעת מלא רגש גולמי.
בכל רגע הרגשתי שאני רואה לא רק אופרה — אלא יצירה אמנותית שמרגישה כמו תערוכה חיה, שאפשר להלך בתוכה.תאורה שנפתחת על דידו כמו פנס פנימי, תנועה זורמת של 16 רקדנים שעוטפת את הסיפור, תפאורה שנראית כמעט נושמת. לא יכולתי להישאר אדישה.
ואז התזמורת התחילה לנגן – והזמן פשוט עצר
תזמורת בארוקדה על כליה התקופתיים נשמעת אחרת.הצליל רך יותר, מלא נשמה, כאילו מגיע מבפנים. בפתיחה בלבד כבר הרגשתי שאני נמצאת באירוע מיוחד — כזה שלא נועד רק להרשים, אלא לגעת.
גרד אמלונג, המנצח, הצליח לייצר איזון בין דיוק מדעי לבין נשימה רגשית. הכול הרגיש נכון, מחובר, טבעי.
הקאסט – ישראלים, מלאים גאווה, וגדולים מהחיים
הייתה לי הזכות לשמוע את כל הזמרים בתנאים הלא־מלוטשים של חזרה גנרלית — ושם מודדים באמת כישרון. ויש כאן שפע:
דידו-
ענת צ’רני קרעה לי את הלב בשקט שלה. תמרה נבות מרשימה בעוצמה פנימית.כל אחת אחרת — וכל אחת יפה בדרכה.
אניאס
עודד רייך נכנס לבמה והכול השתנה.נועם היינץ, עם קול צעיר ומרגש, נתן פרשנות אחרת לגמרי.
בלינדה
דניאלה סקורקה וטל גנור מלאות חיים, רגישות, מדויקות — והן מחברות את דידו לעולם באופן כל כך אנושי.
והרשימה ממשיכה: שי בלוך, ורוניקה ברוק, נור דרוויש — כל אחד מהם מביא לבמה שכבה נוספת של קסם. אין דבר מרגש יותר מקאסט ישראלי שנשמע כמו בית אופרה בינלאומי.
הרקדנים – הלב הפועם של ההפקה
16 רקדנים שנעים כמו להקה אחת. כל מחווה שלהם מחזקת את הדרמה, עוטפת את הזמרים, ומוסיפה עומק שחוצה את הגבול בין אופרה ותיאטרון מחול.
זו הייתה הפתעה אדירה — והופכת את האופרה ליצירה רב־תחומית אמיתית.
הסיפור הישן – פתאום מרגיש חדש לגמרי
את "דידו ואניאס" הרי כולם חושבים שהם מכירים. אהבה, כישוף, נטישה, טרגדיה.
אבל העיבוד הזה הצליח לגרום לי לשכוח הכול ולהתרגש כאילו זו הפעם הראשונה: הכאב של דידו, הלחץ הפנימי של אניאס, האכזריות הילדותית של המכשפות — הכול קיבל כאן פנים, גוף ונשמה.
וכשנשמעה האריה "When I Am Laid in Earth" — הייתי צריכה להזכיר לעצמי לנשום.
סיכום אישי: לכו. פשוט לכו.
אני עדיין מנסה להבין איך חזרה גנרלית הצליחה לטלטל אותי ככה. אולי זו האינטימיות, אולי זה הקסם של פרסל, ואולי זו העובדה שכל ההפקה הזו — מהבימוי ועד הסולנים — מרגישה כאילו נעשתה מנה אחת גדולה של אהבה לאמנות.
זו לא סתם פתיחת עונת ה־40.זו הצהרה. זו חגיגה. וזו הזדמנות לראות את האופרה הישראלית בשיאה.
אני ממליצה בלב מלא —אם יש הצגה השנה שאסור לפספס, זו בדיוק ההפקה הזו.
משך המופע כשעה ורבע.
לכרטיסים: