בין הישרדות לכוח: "זינגר" היא הצגה שלא נותנת לך להישאר אדיש. דרמה עוצמתית, מוזיקה חיה, תפאורה חיה ונושמת וביצוע מהפנט. ערב אחד בתיאטרון הקאמרי שמרגיש כמו מסע שלם
- מיכל ברוטפלד
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
יש הצגות שאתה נהנה מהן, ויש כאלה שאתה פשוט נסחף לתוכן בלי לשים לב מתי הזמן עבר. "זינגר" של תיאטרון הקאמרי היא בדיוק מהסוג השני כזו שלא משאירה אותך אדיש, לא בזמן הצפייה ולא הרבה אחריה.
כבר מהרגעים הראשונים ברור שמדובר בהפקה אחרת. יש בה משהו גדול, כמעט קולנועי, אבל בו זמנית גם מאוד אינטימי. הסיפור של פיטר זינגר, ניצול שואה שמגיע ללונדון חסר כל ובוחר להמציא את עצמו מחדש, נפרש על הבמה לא רק כסיפור של הישרדות, אלא כדרמה מורכבת על זהות, כוח, והמחיר של התחלה חדשה.
עמוס תמם מוביל את ההצגה בתפקיד שמרגיש כאילו נכתב עבורו. הוא מצליח לייצר דמות שקשה להוריד ממנה את העיניים, כריזמטית, חדה, לפעמים אפילו מאיימת, אבל תמיד אנושית. יש בו משהו שמושך אותך להתקרב, גם ברגעים שבהם ברור שהדמות שהוא מגלם הולכת למקומות מורכבים ולא נוחים. זו הופעה שמחזיקה את כל הערב, לא דרך דרמה מוגזמת אלא דרך דיוק, נוכחות ושליטה מוחלטת בקצב.
אבל "זינגר" לא נשענת רק על משחק. אחד האלמנטים החזקים בה הוא המוזיקה החיה, שמבוצעת על הבמה על ידי תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים. זה לא ליווי, זו שכבה נוספת של הסיפור. יש רגעים שבהם המוזיקה מקדימה את הרגש, ויש כאלה שבהם היא מדייקת אותו עד כדי צמרמורת. היא בונה מתח, שוברת אותו, ומובילה את הקהל בין הסצנות כמעט בלי צורך במילים.
ואז מגיע אחד הדברים הכי מרשימים בהפקה, התפאורה והתלבושות, שמצליחות לספר סיפור כמעט בלי לדבר. התפאורה משתנה לאורך ההצגה בצורה כל כך טבעית וחלקה, שלפעמים אתה קולט רק בדיעבד שעברת מזירה לזירה. אין כאן חילופי תפאורה "רועשים" אלא זרימה. חלל אחד מתפרק ונבנה מחדש מול העיניים, קירות זזים, עומקים נפתחים, והבמה מקבלת בכל פעם אופי אחר, כמעט כמו דמות נוספת בהצגה.התלבושות משלימות את התמונה הזו בצורה מדויקת. הן לא רק תקופתיות או אסתטיות , הן עוקבות אחרי הדמות. ככל שזינגר מתקדם במסע שלו, גם המעטפת החיצונית שלו משתנה: מהתחלה כמעט אנונימית וחסרת זהות, דרך הופעה מחושבת ובטוחה יותר, ועד לנוכחות שמסמנת כוח ושליטה.
ההצגה בנויה בשני חלקים ברורים, והמעבר ביניהם בזמן ההפסקה, מעמיק את החוויה. החלק הראשון נע בקצב מהיר יותר, כמעט כמו מרדף. זינגר בונה את עצמו מחדש, צובר כוח, נכנס לעולם של הזדמנויות ושליטה. יש תחושת דחיפות, אנרגיה, רצון להתקדם כל הזמן קדימה כאילו עצירה היא לא אופציה.
ואז מגיע החלק השני, ושם משהו משתנה. הקצב מתמתן, המבט פנימה נהיה חד יותר, והסיפור מקבל עומק אחר. פתאום לא מדובר רק במה שנבנה אלא גם במה שנשאר מאחור. הדמות נסדקת, מתעמתת עם עצמה, והקהל מוצא את עצמו לא רק צופה אלא גם שואל שאלות. זה החיבור בין שני החלקים שהופך את ההצגה למשהו שלם: לא רק סיפור על עלייה, אלא גם על המחיר שלה.
מה שמרשים במיוחד הוא האיזון. מצד אחד, מדובר בהפקה גדולה, ססגונית, עם רגעים כמעט גרנדיוזיים. מצד שני, יש בה רגעים שקטים, מדויקים, כמעט עדינים, שבהם הכול מצטמצם למבט, למילה, לנשימה. השילוב הזה יוצר חוויה שלא נשברת ,להפך, היא רק מתעצמת ככל שהערב מתקדם.
כשיוצאים מהאולם, קשה לשים את האצבע על רגע אחד מסוים. זו לא הצגה של סצנה אחת זכורה אלא של תחושה מצטברת. משהו בדרך שבה הסיפור מסופר, במשחק, במוזיקה, בתנועה של הבמה ובפרטים הקטנים כמו תלבושת או שינוי חלל נשאר איתך.
זינגר "Zinger" היא לא הצגה קלה, אבל היא גם לא כבדה במובן שמרחיק. היא פשוט כנה, ישירה, ולא מפחדת להיות מורכבת. וזה בדיוק מה שהופך אותה לאחת ההצגות הכי חזקות ומומלצות שאפשר לראות עכשיו.
