בית האופרה בתל אביב אירח ביום שלישי האחרון את פתיחת העונה ה-37 של התזמורת הסימפונית ראשון לציון. זה היה ערב שבו המוזיקה לא רק נוגנה – היא נחגגה, הוצתה מחדש והזכירה מדוע לקונצרט חי יש כוח שאין דומה לו.

הפתיחה: שופר שובר מוסכמות

הבחירה לפתוח את הערב ביצירה חדשה לשופר ותזמורת מאת מיכאל וולפה לא הייתה מובנת מאליה, אך היא התבררה כהברקה. "תרועה וניגון לשופר ולתזמורת" העניקה לקהל חוויה נדירה: כלי עתיק ומקודש שהפך תחת ידיו של נגן השופר בר צמח לכלי סולני מודרני, גמיש ומפתיע. זה היה רגע שבו גבולות בין קודש לחול היטשטשו לטובת מוזיקה טהורה, עם ביצוע שמצא את האיזון בין עוצמה לרכות.

הקלאסיקה המוכרת: "אגם הברבורים"

אחר כך עברה התזמורת לאדמות בטוחות יותר עם אגם הברבורים של צ’ייקובסקי. המוכר והאהוב נוגן ברגישות שהצליחה למנוע מהיצירה להישמע שגרתית. המיתרים הדקים והעדינים יצרו אווירה לירית, ואילו כלי הנשיפה הדגישו את הדרמה הפנימית. תחת שרביטו של רתם ניר, המוזיקה נשמעה רעננה, כמעט כאילו היא נכתבה מחדש לאותו ערב בלבד.

השיא: "הקיסר" של בטהובן

את הערב חתמה אחת הפסגות הגדולות ברפרטואר הפסנתר – קונצ’רטו מס’ 5 “הקיסר” של בטהובן. יוקינה קורוקי, זוכת תחרות רובינשטיין, העניקה לקהל פרשנות בהירה ומלאת עוצמה. נגינתה הייתה שילוב של דיוק טכני נדיר עם עומק רגשי אמיתי, והיא הצליחה להניע את התזמורת כשותפה אמנותית שווה. התוצאה הייתה ביצוע שמילא את האולם בתחושת חגיגיות נדירה.

לסיכום:

התזמורת הסימפונית ראשון לציון פתחה את עונתה החדשה באופן שאי אפשר היה לבקש טוב ממנו: שילוב בין יצירה מקורית וחצופה לבין מופתים קלאסיים המבוצעים ברמה גבוהה. רתם ניר הוכיח כי הוא לא רק מנצח מבטיח – הוא כבר מנצח שמסוגל להנהיג תזמורת גדולה ולרגש קהל מגוון. ערב כזה ממחיש עד כמה המוסיקה החיה רלוונטית, חיה ובועטת גם במאה ה-21.